אני לא אוהב כדורגל. אולי כדאי שאני אגיד את זה כבר מהתחלה. אף פעם לא אהבתי. זה משחק מטופש של חבורה של אנשים שרצים אחרי כדור. נו, יופי. אבל גם בגלל שאחרי חצי דקה של ריצה כבר קשה לי לנשום ואחרי חמש דקות כואב לי בצלעות וכדורגל זה בכלל שעה ומשהו. וגם בגלל שהכדור תמיד עף לי לכיוון הבכלל-לא-נכון. וגם בגלל שאח לי ממש טוב בכדורגל וזה לא כיף לשחק איתו כי הוא לא נותן לי לנצח. אפילו לא קצת.
“ככה זה, אין הנחות”, הוא תמיד היה אומר לי רגע לפני שהייתי מתחיל לבכות. אחר כך הוא היה קונה לי וופלה במכולת של יוסי.
בתקופה שלאבא לא הייתה עבודה הוא שיחק עם אחי הרבה בכדורגל ואחי נהיה ממש טוב. הוא יכל להעביר את הכדור מצד לצד ולבעוט ישר לאן שהוא רצה. אני גם שיחקתי קצת אז אבל פעם אחת חטפתי את הכדור בפנים וירד לי דם מהאף ואחרי זה כבר לא רציתי לשחק יותר. כשאחי היה משחק במגרש עם כל הבנים של השכונה אני הייתי יושב בצד עם הבנות ומנסה להשמע חכם בזה שאני מספר מה אחותי הקריאה לי ממעריב לנוער. רוב הזמן ישבתי בשקט וסתם תלשתי גבעולי דשא.
פעם אחת כל הילדים חיכו במגרש לאח שלי כי הוא למד עד מאוחר ובזמן הזה שיחקו מסירות וגם הבנות ואני שיחקנו. אבל אז הגיעו ילדים משכונה ד’ ואמרו לו להתחפף כי הם רוצים לשחק שם. אנחנו לא הסכמנו והתחלנו לריב וכמעט הלכנו מכות. אני לא זוכר מה בדיוק אמרו שם; אני רק זוכר שאמרו הרבה “נראה לך באמת?!”. אני הייתי בשקט ולא ידעתי מה להגיד. ואז אח שלי הגיע. אני זוכר שדבר ראשון הוא בא ונעמד ביני לבין הילדים ההם. החבר הכי טוב שלו,
ירון, סיפר לו מה קרה מהר ואח שלי פנה למנהיג שלהם, שהיה גבוה מאח שלי בראש ורחב ממנו בערך פי שניים ואמר לו “טוב, זה המגרש שלנו, אנחנו לא מתכוונים לעזוב”.
הילד הזה, שאני חושב שכבר היה בחטיבת הביניים, פשוט נתן לאח שלי בוקס והפיל אותו לרצפה. כולנו היינו בהלם והבנות הלכו. בהתחלה חשבתי שהן הולכות לקרוא לעזרה אבל אף אחד לא בא אז אני מנחש שהן ראו שיש מכות ופחדו או משהו.
אח שלי קם ואמר לילד ההוא “מן הסתם אתה יותר חזק ממני אבל אם אתה יותר טוב בכדורגל לא תהיה לך בעיה למשחק ידידותי והמנצח מקבל את המגרש”. הוא דיבר לאט ובשקט אבל אני ידעתי שככה הוא מדבר כשהוא נסער. אני לא זוכר ששמעתי את אח שלי מתישהו מתפרץ בכעס. הוא גם לא נשמע מפחד. אפילו לא קצת. הילד ההוא חשב על זה רגע ואז הסכים והם התחילו להתארגן למשחק. זה היה שמונה מול שמונה ואני הייתי התשיעי אז ישבתי בצד ורק הסתכלתי. תהיתי אם הבנות יחזרו עכשיו כשהתחיל המשחק אבל הן לא חזרו יותר באותו יום.
עשר דקות אחרי שהמשחק התחיל אח שלי כמעט הבקיע גול. הוא אפילו עוד לא התחיל להזיע. אבל אז כשהוא רץ ליד איזה ילד משכונה ד’, הילד שם לו רגל ואח שלי התרסק על האדמה. הוא קם אבל לא הצליח לעמוד על הרגל ונשאר לעמוד בצד ולהדריך את החברים שלו מה לעשות – “תן לו כמו מלמליאן”, “תביא לו במראדונה!”. אני לא הבנתי מה זה אומר אבל אחר כך הסבירו לי שככה אפשר לדעת מה צריך לעשות בלי שהקבוצה השנייה תבין. אבל אז איזה ילד אחר, עם משקפיים וכובע מצחייה הפוך בעט לירון ברגל והוציא אותו מהמשחק. ואז עשו פאול גם לשוקי, באותה צורה. ופתאום, ממשחק של שמונה נגד שמונה זה נהיה משחק של שמונה נגד חמישה, שזה לא ממש כוחות, ובאמת חטפנו גול. ואז הם הוציאו גם את חיים ואח שלי הכריז על מחצית כשהתוצאה היא אחד-אפס לטובתם. כל החברים של אח שלי באו עד אליו ולשאר הפצועים לדבר איתו בצד של המגרש וגם אני. הגעתי רגע לפני שכל מי שיכל לשחק חזר למגרש ורק הספקתי לשמוע את אח שלי שאמר לחברים שלו ש”לא משנה מה, אנחנו משחקים כמו שצריך, בלי פאולים ושטויות כאלה”. כשכולם יצאו למגרש, שאלתי את אח שלי אם הוא רוצה שאני אצטרף
“אתה בטוח?” הוא שאל, “אתה הרי לא אוהב כדורגל, וזה לא יהיה משחק קל”. “אני יכול להיות שוער”, הצעתי. אני לא אוהב להיות שוער כי תמיד בועטים אליו את הכדורים הכי מהירים וגם ת’כלס השוער אף פעם לא זה שמכריע את המשחק אבל זה עדיף מלרוץ וגם פחדתי שיעשו עלי פאול. אח שלי הסכים והחלפתי את עומרי בשער.
כשהגעתי לשער ראיתי שגם אחי חזר לשחק. הוא עדיין צלע על רגל שמאל וראו שהיא כואבת לו אבל הוא שיחק בלי לעשות חשבון לאף אחד. ואז הילד עם הבוקס נפל, סתם כי הוא מגושם, ואח שלי עבר לידו. תהיתי מה הוא הולך לעשות, מה אני הייתי עושה. קיויתי שהוא לא יחזור לשחק כי הוא זה שעשה הכי הרבה פאולים. כבר דמיינתי איך אח שלי דורך לו על הרגל או משהו ככה שהוא לא יוכל לעמוד עליה שבוע אבל אח שלי פשוט הושיט יד ועזר לו לקום, טפח לו הגב, המשיך לרוץ הלאה לעבר הכדור והעביר פס מושלם לרוני שהבקיע גול. עכשיו היינו אחד-אחד.
הילד השמן שהכניס לאח שלי את הבוקס רץ עם הכדור עד לתוך השער. ניסיתי לעמוד מולו אבל ברגע האחרון זזתי כי ידעתי שהוא לא יעצור והוא פשוט ידרוס אותי. חשבתי שאח שלי יגיד לי משהו על זה שפחדתי ובגלל זה זזתי וחטפנו גול וכבר תכננתי איך אני אצעק עליו בחזרה שזה באשמתו שהוא השאיר אותי בלי שום הגנה ושלא יצפה לזה שאני אכנס במישהו פי שניים ממני. אבל הוא לא אמר כלום.
המשחק הזה שנמשך שנים, לפחות ככה זה הרגיש, ונגמר בסופו של דבר בתוצאה של שתיים-אחד לטובתם. כולם התרכזו במרכז המגרש ואח שלי הושיט יד לילד עם הבוקס ואמר לו “טוב, יפה אבל בכל מקרה אין לך מספיק אנשים למשחק כמו שצריך. מה דעתך על משחק חוזר מחר?”. הילד ההוא חייך, לחץ לאח שלי את היד ואמר לו “וואלה, אם אתה יכול ללכת מחר, יש לך משחק חוזר”. כבר נהיה מאוחר והיה צריך לחזור הביתה אז נפרדנו מכולם וכל אחד הלך לבית שלו.
עיצבן אותי שהפסדנו. אבל אני חושב שיותר כעסתי על אח שלי שנתן לנו להפסיד מול החיות האלה שרק עשו לנו פאולים כל הזמן. בלילה לא הצלחתי להירדם וכשאחי נכנס לחדר עוד הייתי ער. בגלל שהוא היה יותר גדול, היה מותר ללכת לישון שעה יותר מאוחר ממני.
“אתה כזה מעאפן. אני לא מאמין שהפסדת לנו את המגרש” סיננתי לו כשנכנס למיטה.
“הפסדתי את המגרש? יש לנו משחק נוסף מחר ועם קצת מזל גם מחרתיים. אני לא חושב שהפסדתי”
“הפסדת את המשחקֱ!”. עכשיו באמת הייתי מרוגז, בעיקר בגלל שאח שלי היה כל כך רגוע.
“אז מה? היה משחק טוב ואני חושב שנתנו את המקסימום שלנו ונראה לי שזה הרבה יותר חשוב מהתוצאה של המשחק”
“היית יכול להיכנס בילד ההוא שנתן לך בוקס, לפחות כשהוא נפל”
“אני חושב שזה לא מוסיף כבוד לאף אחד להכות מישהו כשהוא למטה”
“היית מחזיר לו לו על הבוקס שהוא נתן לך!”
“להחזיר לו? בשביל מה, להתנקם בו? נקמה זה מה שאתה עושה אחרי שמישהו הכאיב לך כדי להוכיח שאתה יותר חזק ממנו, אפילו שזה בכלל לא נכון או סתם כדי שגם לו ייכאב; וזה בכלל לא טוב, כי זה אומר שאתה לא יותר טוב ממנו, ואולי אפילו יותר רע ”
“זה לא הכעיס אותך שהוא נתן לך את הבוקס? או כשהם עשו את כל הפאולים?”
“הכעיס? הממ… אני מנחש שכן. לא יודע, לא חשבתי על זה”. הוא חשב קצת ואז המשיך ” תגיד לי דבר כזה, מה אתה מעדיף – לכעוס או להיות שמח?”. “נו, בטח להיות שמח”, עניתי.”יפה, אז אני אגלה לך סוד קטן. זה ההחלטה שלך אם לכעוס או להיות שמח ואם ככה, אין באמת סיבה שתחליט לכעוס, נכון?”.
“זה שטויות במיץ. אתה לא באמת יכול להחליט אם לכעוס או לא”
“אולי. אבל אתה יכול להחליט מה לעשות עם הכעס שלך- אם להשתמש בו כדי לשבור משהו או כדי לעשות את הדבר הכי טוב שיכולת אי פעם לעשות. במשחק היום, כל פעם שהיה פאול, לא חשבתי כמה הקבוצה השניה מרגיזים; חשבתי על כמה שהחברים שלי טובים ושוואלה, הצלחנו להבקיע גול גם לכאלה שמשחקים מלוכלך. יכולנו גם אנחנו לעשות פאולים אבל אני לא אוהב אנשים שעושים פאולים אז למה להיות משהו שאני לא אוהב. יכולנו גם להגיד להם שאנחנו לא משחקים עם הם עושים פאולים אבל אז היינו בטוח מאבדים את המגרש. אז שיחקנו כמו שאנחנו מאמינים שצריכים לשחק ואני מאד מאד מרוצה שלא עשינו אפילו פאול אחד”
“אבל הפסדת. אלצ’קו בכיתה שלי אמר שפעם אחת שהפסדת, אנשים ידרכו עליך לתמיד”. אלצ’קו תמיד היה הולך מכות. לפעמים הייתי בצד שלו אז זה לא היה מפריע לי אבל ידעתי שאם אני אצטרך ללכת איתו מכות, אין סיכוי שאני אנצח כי הוא אף פעם לא מפסיק.
“זה לא נכון שצריך לדרוך על אנשים אחרים כדי שלא ידרכו עליך. כל אחד מאמין בדברים שמותר לעשות ואסור לעשות ואז הוא מתחיל לתת לעצמו הנחות כי קצת קשה לו בחיים. אבל אז אתה בעצם שוכח שכמו אתה עושה הנחות, גם אחרים עושים הנחות, שבד”כ פוגעות בך. אז אם אתה רוצה שישחקו איתך הוגן, אתה חייב להיות הראשון שישחק הוגן…”. אחי המשיך לדבר אבל אני כבר נרדמתי.
בלילה חלמתי שבעצם אח שלי ניצח.
אחלה סיפור עודד. מעורר מחשבה