פעם פגשתי בילד על שפת האגם. הוא לא אמר דבר, רק הסתכל בי בעיניו הגדולות והרטובות. אהבתי אותו מהרגע הראשון, בלי לדעת מי הוא ומנין בא. היה בו משהו שקצת הזכיר אותי אבל גם משהו שקצר הזכיר את מה שיכולתי להיות. נופפתי לשלום, והוא נופף בחזרה. חייכתי וגם הוא חייך. התביישתי לשאול אותו לשמו, וכנראה שהוא התבייש בחזרה. ישבתי לידו והסתכלנו על הברבורים שבצדו השני של האגם, מרעישים את חרדת הבוקר הקר. לאחר כשעה נאלצתי ללכת לענייני היום והילד נשאר על שפת האגם.
כשהרגשתי רע, תמיד יכולתי לבוא ולשבת לידו. הצרות היו ממתינות בצד כשהייתי איתו ואף אחד לא התקרב אלינו. הוא אף פעם לא שאל מה קרה. רק הסתכל במבט עצוב וחיוך קטן מנחם, וכשהייתי מחייך אליו בחזרה, החיוך שלו היה גדל וגם החיוך שלי.
בפעם האחרונה שבאתי לאגם, הילד כבר לא היה שם. עמדתי שם לבד, בוהה בהשתקפות שלי במים, נישאת על פני האדוות, בוהה בי בחזרה באותו מבט עייף ומיואש. תהיתי עם אראה את אותו ילד שוב. תהיתי מה ייצא ממנו, אם יזכור אותי ויחייך כשנפגש.