כשעליתי לכיתה א’ קיבלתי במתנה קנרית בכלוב עם רצפה ירוקה ונדנדה עם פעמון. נורא אהבתי אותה. הייתי חוזר מביצפר בריצה, משאיר את התיק במסדרון אפילו שזה הרגיז את אבא ויושב ומסתכל עליה עד שאימא קראה לי לאכול והכריחה אותי לעשות שיעורי בית. אחרי זה הייתי עושה כל מני דברים, כמו ללכת לחברים או לראות טלוויזיה או לריב עם גיל, שהוא אח שלי, על תור של מי עכשיו במחשב ואחרי ארוחת הערב הייתי חוזר להסתכל עליה עד שלאבא שלי היה נמאס שאני לא שומע כשהוא אומר לי ללכת לישון ופשוט הרים אותי, שם אותי במיטה וכיבה את האור. הייתי מאושר. חשבתי כשאני אהיה גדול אני אהיה פיראט כזה שהולך עם תוכי על הכתף רק שבמקום תוכי יהיה לי על הכתף את הקנרית שלי.
אמא שלי החליטה שצריך לקרוא לה “תות” כי היא מתוקה כזאת. בהתחלה אהבתי שכולם קראו לה “הקנרית של עודד” כי ככה כולם ידעו שהיא שלי ושיש לי קנרית אבל אחר כך גם התרגלתי ל”תות”. פעם כשהייתי לבד בבית, פתחתי את הדלת של הכלוב כדי לשים לה גרגרים כאלה שהיא אוכלת ופתאום היה טלפון ורצתי לענות וכשחזרתי ראיתי שהיא יצאה מהכלוב כי השארתי את הדלת פתוחה. ידעתי שאימא תכעס שאני לא אחראי ואבא יגיד “אמרתי לך” או משהו מעצבן אחר. אבל הכי לא רציתי שגיל יצחק עלי. החלון שלי היה סגור כי אימא תמיד סוגרת את כל החלונות כשאין אף אחד בבית ולי אסור לפתוח כשאני לבד כי אחר כך אני שוכח לסגור כשאני יוצא. בהתחלה נורא פחדתי אבל אז ראיתי אותה נחה על המדף הגבוה של הספרים אז טיפסתי על השולחן ולקחתי אותה ביד, היא לא ניסתה לברוח, ושמתי אותה חזרה בכלוב. אחרי זה, לפעמים כשהייתי לבד בבית, הייתי סוגר את הדלת של החדר שלי, אפילו שאימא אמרה שאני צריך להשאיר אותה פתוחה כדי לדעת מה קורה בבית, והייתי נותן לתות לעוף קצת בחדר שלי, כי חשבתי שבעצם זה גם החדר שלה ומותר לה, ואחרי זה הייתי מחזיר אותה וסוגר את הדלת של הכלוב. אחרי די הרבה זמן שהיא הייתה אצלי, חזרתי יום אחד הביתה והיא לא הייתה בכלוב. אני בטוח באלף אחוזים שהדלת של הכלוב הייתה סגורה. סגרתי את הדלת וחיפשתי בכל החדר אם היא מתחבאת איפשהו אבל לא מצאתי אותה. ממש נבהלתי והתחלתי לבכות. כשאבא הגיע הביתה הוא אמר לי שכנראה שלא שמרתי עליה מספיק טוב והיא הלכה למקום אחר.אבל אמרתי לו שזה לא נכון, אני שמרתי עליה הכי טוב שיש ושהיינו מאושרים ביחד ושלדעתי מישהו גנב לי אותה. אז הוא צעק עלי לא להתחצף אליו ולמה בכלל שמישהו יגנוב אותה אם אפשר להשיג קנרית כזאת בכל מקום כמעט ואני אמרתי שתות שלי הייתה מיוחדת כי אילפתי אותה. אבל לא גיליתי לו שהייתי מוציא אותה מהכלוב כי ידעתי שאז הוא יגיד שבטח לא סגרתי את הדלת.הוא אמר לי להפסיק לבלבל לו בשכל ואני ברחתי לחדר ובכיתי ואחרי זה לא דיברתי איתו שבוע. ואז כולם היו נחמדים אלי, אפילו גיל, ואחר כך זה עבר לי.
לא הייתה לי שום חיה משלי מאז, כי אבא אמר שאני לא בשל לגדל חיות והאמת שאני לא ממש רציתי עוד פעם חיה שתברח לי ככה. בתחילת השנה, חזרתי ברגל מביצפר ועצרתי במגרש המשחקים לראות אם משחקים שם בכדור. אבא אמר שבגלל שאני בכיתה ו’ אז מותר לי לא לחזור ישר מביצפר הביתה עם האוטובוס ואני יכול, נגיד, ללכת לחברים או למגרש משחקים. אבל לא היה שם אף אחד, לא יודע למה, אבל בדרך מהמגרש הביתה, רצה אלי כלבה. בהתחלה נורא פחדתי שהיא תינשך אותי אבל היא לא נבחה או עשתה כזה “גרררר” עם שיניים אלא רק נעמדה מולי. אז גם אני עמדתי כי חשבתי שאם אני אנסה לברוח היא תקפוץ עלי. כמעט עשיתי פיפי במכנסיים ופחדתי שכולם יצחקו עלי. היא באה ורחרחה אותי ואז לקקה את לי את היד, אז ליטפתי אותה קצת על הראש והיא נשכבה ככה על הגב שאני אלטף לה את הבטן. הורדתי את התיק מהגב והתיישבתי על הברכיים לידה וליטפתי אותה בבטן ואני חושב שהיא ממש נהנתה. חשבתי שאולי היא תרצה לבוא איתי הביתה אבל בטח יש לה מישהו שהיא שייכת לו. בסוף היא פשוט קמה ורצה משם. היא הייתה די רזה כזאת אז סיפרתי לאימא שיש כלבה במגרש שאני רוצה להאכיל וביקשתי שהיא תקנה עם הדמי-כיס שקית של אוכל לכלבים שאני אוכל להביא לה קצת כל יום וככה כל יום הייתי פוגש אותה אחרי ביצפר והייתי מאכיל אותה ומסרק אותה ומלטף אותה ומשחק איתה ובערב חוזר הביתה לעשות שיעורים ודברים. ערב אחד לקחתי כדור טניס מהחדר של גיל, אפילו שאסור לי לגעת בדברים שלו ושמתי בתיק, כי קיוויתי שאני אוכל לשחק איתה במסירות מחר. אבל יום אחרי זה היא בכלל לא הייתה בפארק, אפילו שעשיתי סיבוב וחיפשתי בכל מקום. יומיים אחרי זה, כשנסעתי באוטובוס הביתה ראיתי שהיא שוכבת בשמש ליד המגרש משחקים, אז כשחזרתי הביתה השארתי את התיק ורצתי חזרה למגרש. רק כשהגעתי נזכרתי ששכחתי את הכדור בתיק בבית אבל שאלתי אותה אם היא תרצה לשחק איתי במסירות כשאני אביא כדור והיא נבחה נביחה אחת, כאילו היא ממש מבינה אותי. לא יכולתי להביא את הכדור מחוץ לתיק כי אז גיל היה רואה שלקחתי לו כדור אז באותו יום שיחקנו תופסת וסתם היה לנו כיף. ביום שבאתי עם הכדור והיא הייתה סוף-סוף, היא לא ממש רצתה לשחק. לא יודע מה הקטע שלה. בהתחלה, כשהוצאתי אותו מהתיק היא נורא התלהבה וקיפצה כזה מסביבי ורצתה לקחת לי אותו אבל במקום סתם לתת לה אותו, זרקתי אותו הכי רחוק שיכולתי, והיא רצה אחריו, אבל במקום להחזיר לי אותו, כמו שהיא הייתה אמורה לעשות, היא פשוט רחרחה אותו קצת ואז התיישבה לידו. הייתי צריך לבוא עד אליה והסברתי לה את החוקים של המשחק, שאני זורק את הכדור והיא אמורה להחזיר לי אותו. אפילו החזקתי את הכדור קרוב לאף שלה כי גיל הסביר לי פעם שככה מלמדים כלבים אבל אז שזרקתי אותו היא אפילו לא קמה לרוץ אחריו. זה ממש עצבן אותי. עצבן אותי שהיא חייכה ככה עם הלשון בחוץ כאילו היא סתם עושה את זה כדי לעצבן אותי. אז הלכתי והחזרתי את הכדור בעצמי וכשהגעתי אליה היא נבחה נביחה אחת, כאילו היא אומרת “החזרת את הכדור, ילד טוב!” ואני אמרתי לה “לא! זה מה שאת אמורה לעשות. אם את אי פעם רוצה להיות כלבה של מישהו ולא סתם כלבה את אמורה להביא לו את מה שהוא מבקש. עכשיו כשזרקתי את הכדור שוב היא בהתחלה הרימה את האוזניים כאילו היא שמה לב למשהו ואני אמרתי לה “נו… רוצי!” והיא באמת קמה ורצה לכדור אבל במקום להחזיר לי אותו, היא לקחה אותו והתחילה לרוץ לכיוון השיחים. זה הפחיד אותי נורא כי חשבתי פתאום שבכלל יש לה מישהו אחר ועכשיו היא תביא לו את הכדור וזה בכלל לא כדור שלי, אלא של גיל. אז רצתי אחריה ובסוף מצאתי את הכדור אבל היא לא הייתה. יותר לא הבאתי את הכדור.
כעסתי עליה כמה ימים אבל אחר כך זה עבר לי וחזרנו להיות ביחד. פעם אחת שיחקנו ביחד והיה ממש כיף ולא שמתי לב שהתחיל להחשיך וכשפתאום ראיתי שחושך שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי הביתה והיא נבחה נביחה אחת, כמו שהיא עושה כשהיא מסכימה איתי. אימא שלי לא נבהלה יותר מדי כי היא ידעה שאני משחק עם כלבה במגרש אבל היא הופתעה שהבאתי אותה הביתה אבל היא לא אמרה יותר מדי ורק שמה לה צלחת על הרצפה עם קצת אוכל. אבא, לעומת זאת, בדק אותה מכל הכיוונים ואני לא יודע כמה היא אהבה את זה, כי זה לא נראה לי נחמד לעשות ככה לכלבה שרק הכרת אבל היא כשכשה בזנב אז אני מנחש שזה לא היה כזה נורא. בסוף הוא אמר שאמנם יש לה קולר אבל אין שוב תגים של שייכות ויש לה צלקת בבטן, מה שאומר שכנראה שהיא מעוקרת ולכן רוב הסיכויים שלפחות פעם, אם לא גם עכשיו, היא שייכת למישהו. בלילה היא ישנה בחדר, על השטיח שליד המיטה שלי ואני הייתי הכי מאושר שבעולם, שיש לי כלבה שלי. החלטתי לקרוא לה סיגול, כמו האיש הרזה הזה בסרט המפחיד עם היצורים והטבעת. בבוקר אני הלכתי ברגל לביצפר והיא הלכה למגרש אבל כשחזרתי אחר כך היא לא הייתה שם וחשבתי שבטח בגלל שהיא הייתה איתי בלילה, המישהו שלו היא שייכת כעס עליה ולא נתן לה לצאת. אחרי כמה ימים, שוב נפגשנו והסתכלתי עליה עמוק-עמוק בעיניים ודיברתי לאט כדי שהיא תבין והסברתי לה שאני לא יכול להיות איתה כי יש לה מישהו אחר וזה לא בסדר לשחק בכלבים של מישהו אחר בלי רשות מהם אבל נבחה פעמיים, וליקקה לי את היד ואחרי זה התחילה לקפוץ כדי שאני אשחק איתה. ואני חשבתי שאני סתם דביל שממציא דברים כדי לפחד מהם, כמו שגיל כל הזמן אומר עלי. אני חושב שזה היה הלילה הכי מאושר בכל החיים שלי אבל אחרי זה היא כבר לא הסכימה להיכנס אלי הביתה ותמיד שהיינו מתקרבים לשם, היא הייתה בורחת לי.
היינו ביחד לאורך כל השנה, לפעמים יותר ולפעמים פחות. לפעמים היינו משחקים ובאמצע המשחק היא הייתה שומעת משהו ופשוט בורחת ואימא הסבירה לי שככה זה עם כלבים ושיכול להיות שיש לה בעלים שקוראים לה אבל אני לא הסכמתי להאמין לה כי אחרת איך זה שהיא כל הזמן משחקת איתי ואיך זה שלא ראיתי אותה משחקת אף פעם עם אף אחד אחר? אבל באיזשהו מקום זה הציק לי. לא אהבתי את זה שאומרים לי שאני טועה ולא אהבתי לחשוב שיום אחד סיגול פשוט תחזור למי שהיא שייכת לו וכל הקשר שלנו פשוט ייעלם כאילו מעולם לא היינו ביחד. אז כשחסכתי מספיק כסף קניתי רצועה לכלב. כזאת מהסוג שמתארך ואפשר לעצור אותה עם כפתור בכל אורך שרוצים שהיא תפסיק להתארך. כל יום הייתי הולך איתה מסביב למגרש משחקים כדי לראות אם היא תרוץ למישהו או שמישהו יגיד משהו על זה שאני הולך איתה קשורה ברצועה. גם כי רציתי שכולם ידעו שהיא הכלבה שלי ושאף אחד לא יחשוב שהיא סתם כלבה-של-פארק שמשחקת עם כל אחד. פעם אחת, כשהלכתי איתה עם רצועה קצרה-קצרה, היא כל הזמן ניסתה להתפתל ולברוח ולהשתחרר עד שבסוף התיישבתי על הספסל ושחררתי אותה מהרצועה. כבר כעסתי עליה ואמרתי לה “נו… אם את כל כך רוצה ללכת, אז תלכי, מה את רוצה ממני בכלל?” אבל היא המשיכה לשבת לידי, מוציאה לי לשון. אחרי כמה זמן באה איזה אישה ואמרה “אה, אני רואה שמצאת את קרניבר”. בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת ואז היא פנתה לסיגול ואמרה לה “מה…מצאת ילד חדש לשחק איתו?” והיא התכופפה אליה וגירדה לה מאחורי האוזן והמשיכה “ומה עם אבנר? את חושבת שהוא ישמח, שאת משחקת ככה עם ילדים אחרים? את הרי הכלבה שלו” ואחרי זה האישה קמה והלכה וסיגול הלכה איתה, בלי להסתכל אחורה בכלל. אני לא ידעתי מה להגיד או אפילו איך לקרוא לה כדי לגרום לה לחזור אלי. מה, סיגול כלבה של ילד אחר? אבל היא לא כלבה של אף אחד! ואם כבר, אז היא הכלבה שלי, כי אני מביא לה אוכל כל יום ודואג לה ושומר עליה, אפילו שהיא לא ישנה אצלי, כי היא לא רוצה ואני לא אכריח אותה בכוח. איך בכלל יכול להיות שהיא כלבה של ילד אחר?
אז אני לא באמת יודע אם היא הייתה של ילד אחר כמו שתמיד פחדתי וכמו שהאישה הזאת אמרה או שהיא באמת רצתה להיות איתי כמו שהיא גרמה לי להאמין וכמו שרציתי להאמין אבל זה לא באמת משנה כי אחרי זה כבר לא ראיתי אותה יותר והפסקתי ללכת למגרש המשחקים הזה.