“ככה זה, אין הנחות”, הוא תמיד היה אומר לי רגע לפני שהייתי מתחיל לבכות. אחר כך הוא היה קונה לי וופלה במכולת של יוסי.

בתקופה שלאבא לא הייתה עבודה הוא שיחק עם אחי הרבה בכדורגל ואחי נהיה ממש טוב. הוא יכל להעביר את הכדור מצד לצד ולבעוט ישר לאן שהוא רצה. אני גם שיחקתי קצת אז אבל פעם אחת חטפתי את הכדור בפנים וירד לי דם מהאף ואחרי זה כבר לא רציתי לשחק יותר. כשאחי היה משחק במגרש עם כל הבנים של השכונה אני הייתי יושב בצד עם הבנות ומנסה להשמע חכם בזה שאני מספר מה אחותי הקריאה לי ממעריב לנוער. רוב הזמן ישבתי בשקט וסתם תלשתי גבעולי דשא.

פעם אחת כל הילדים חיכו במגרש לאח שלי כי הוא למד עד מאוחר ובזמן הזה שיחקו מסירות וגם הבנות ואני שיחקנו. אבל אז הגיעו ילדים משכונה ד’ ואמרו לו להתחפף כי הם רוצים לשחק שם. אנחנו לא הסכמנו והתחלנו לריב וכמעט הלכנו מכות. אני לא זוכר מה בדיוק אמרו שם; אני רק זוכר שאמרו הרבה “נראה לך באמת?!”. אני הייתי בשקט ולא ידעתי מה להגיד. ואז אח שלי הגיע. אני זוכר שדבר ראשון הוא בא ונעמד ביני לבין הילדים ההם. החבר הכי טוב שלו,

ירון, סיפר לו מה קרה מהר ואח שלי פנה למנהיג שלהם, שהיה גבוה מאח שלי בראש ורחב ממנו בערך פי שניים ואמר לו “טוב, זה המגרש שלנו, אנחנו לא מתכוונים לעזוב”.

הילד הזה, שאני חושב שכבר היה בחטיבת הביניים, פשוט נתן לאח שלי בוקס והפיל אותו לרצפה. כולנו היינו בהלם והבנות הלכו. בהתחלה חשבתי שהן הולכות לקרוא לעזרה אבל אף אחד לא בא אז אני מנחש שהן ראו שיש מכות ופחדו או משהו.

אח שלי קם ואמר לילד ההוא “מן הסתם אתה יותר חזק ממני אבל אם אתה יותר טוב בכדורגל לא תהיה לך בעיה למשחק ידידותי והמנצח מקבל את המגרש”. הוא דיבר לאט ובשקט אבל אני ידעתי שככה הוא מדבר כשהוא נסער. אני לא זוכר ששמעתי את אח שלי מתישהו מתפרץ בכעס. הוא גם לא נשמע מפחד. אפילו לא קצת. הילד ההוא חשב על זה רגע ואז הסכים והם התחילו להתארגן למשחק. זה היה שמונה מול שמונה ואני הייתי התשיעי אז ישבתי בצד ורק הסתכלתי. תהיתי אם הבנות יחזרו עכשיו כשהתחיל המשחק אבל הן לא חזרו יותר באותו יום.

עשר דקות אחרי שהמשחק התחיל אח שלי כמעט הבקיע גול. הוא אפילו עוד לא התחיל להזיע. אבל אז כשהוא רץ ליד איזה ילד משכונה ד’, הילד שם לו רגל ואח שלי התרסק על האדמה. הוא קם אבל לא הצליח לעמוד על הרגל ונשאר לעמוד בצד ולהדריך את החברים שלו מה לעשות – “תן לו כמו מלמליאן”, “תביא לו במראדונה!”. אני לא הבנתי מה זה אומר אבל אחר כך הסבירו לי שככה אפשר לדעת מה צריך לעשות בלי שהקבוצה השנייה תבין.  אבל אז איזה ילד אחר, עם משקפיים וכובע מצחייה הפוך בעט לירון ברגל והוציא אותו מהמשחק. ואז עשו פאול גם לשוקי, באותה צורה. ופתאום, ממשחק של שמונה נגד שמונה זה נהיה משחק של שמונה נגד חמישה, שזה לא ממש כוחות, ובאמת חטפנו גול. ואז הם הוציאו גם את חיים ואח שלי הכריז על מחצית כשהתוצאה היא אחד-אפס לטובתם. כל החברים של אח שלי באו עד אליו ולשאר הפצועים לדבר איתו בצד של המגרש וגם אני. הגעתי רגע לפני שכל מי שיכל לשחק חזר למגרש ורק הספקתי לשמוע את אח שלי שאמר לחברים שלו ש”לא משנה מה, אנחנו משחקים כמו שצריך, בלי פאולים ושטויות כאלה”. כשכולם יצאו למגרש, שאלתי את אח שלי אם הוא רוצה שאני אצטרף

“אתה בטוח?” הוא שאל, “אתה הרי לא אוהב כדורגל, וזה לא יהיה משחק קל”. “אני יכול להיות שוער”, הצעתי. אני לא אוהב להיות שוער כי תמיד בועטים אליו את הכדורים הכי מהירים וגם ת’כלס השוער אף פעם לא זה שמכריע את המשחק אבל זה עדיף מלרוץ וגם פחדתי שיעשו עלי פאול. אח שלי הסכים והחלפתי את עומרי בשער.

כשהגעתי לשער ראיתי שגם אחי חזר לשחק. הוא עדיין צלע על רגל שמאל וראו שהיא כואבת לו אבל הוא שיחק בלי לעשות חשבון לאף אחד. ואז הילד עם הבוקס נפל, סתם כי הוא מגושם, ואח שלי עבר לידו. תהיתי מה הוא הולך לעשות, מה אני הייתי עושה. קיויתי שהוא לא יחזור לשחק כי הוא זה שעשה הכי הרבה פאולים. כבר דמיינתי איך אח שלי דורך לו על הרגל או משהו ככה שהוא לא יוכל לעמוד עליה שבוע אבל אח שלי פשוט הושיט יד ועזר לו לקום, טפח לו הגב, המשיך לרוץ הלאה לעבר הכדור והעביר פס מושלם לרוני שהבקיע גול. עכשיו היינו אחד-אחד.

הילד השמן שהכניס לאח שלי את הבוקס רץ עם הכדור עד לתוך השער. ניסיתי לעמוד מולו אבל ברגע האחרון זזתי כי ידעתי שהוא לא יעצור והוא פשוט ידרוס אותי. חשבתי שאח שלי יגיד לי משהו על זה שפחדתי ובגלל זה זזתי וחטפנו גול וכבר תכננתי איך אני אצעק עליו בחזרה שזה באשמתו שהוא השאיר אותי בלי שום הגנה ושלא יצפה לזה שאני אכנס במישהו פי שניים ממני. אבל הוא לא אמר כלום.

המשחק הזה שנמשך שנים, לפחות ככה זה הרגיש, ונגמר בסופו של דבר בתוצאה של שתיים-אחד לטובתם. כולם התרכזו במרכז המגרש ואח שלי הושיט יד לילד עם הבוקס ואמר לו “טוב, יפה אבל בכל מקרה אין לך מספיק אנשים למשחק כמו שצריך. מה דעתך על משחק חוזר מחר?”. הילד ההוא חייך, לחץ לאח שלי את היד ואמר לו “וואלה, אם אתה יכול ללכת מחר, יש לך משחק חוזר”. כבר נהיה מאוחר והיה צריך לחזור הביתה אז נפרדנו מכולם וכל אחד הלך לבית שלו.

עיצבן אותי שהפסדנו. אבל אני חושב שיותר כעסתי על אח שלי שנתן לנו להפסיד מול החיות האלה שרק עשו לנו פאולים כל הזמן. בלילה לא הצלחתי להירדם וכשאחי נכנס לחדר עוד הייתי ער. בגלל שהוא היה יותר גדול, היה מותר ללכת לישון שעה יותר מאוחר ממני.

“אתה כזה מעאפן. אני לא מאמין שהפסדת לנו את המגרש” סיננתי לו כשנכנס למיטה.

“הפסדתי את המגרש? יש לנו משחק נוסף מחר ועם קצת מזל גם מחרתיים. אני לא חושב שהפסדתי”

“הפסדת את המשחקֱ!”. עכשיו באמת הייתי מרוגז, בעיקר בגלל שאח שלי היה כל כך רגוע.

“אז מה? היה משחק טוב ואני חושב שנתנו את המקסימום שלנו ונראה לי שזה הרבה יותר חשוב מהתוצאה של המשחק”

“היית יכול להיכנס בילד ההוא שנתן לך בוקס, לפחות כשהוא נפל”

“אני חושב שזה לא מוסיף כבוד לאף אחד להכות מישהו כשהוא למטה”

“היית מחזיר לו לו על הבוקס שהוא נתן לך!”

“להחזיר לו? בשביל מה, להתנקם בו? נקמה זה מה שאתה עושה אחרי שמישהו הכאיב לך כדי להוכיח שאתה יותר חזק ממנו, אפילו שזה בכלל לא נכון או סתם כדי שגם לו ייכאב; וזה בכלל לא טוב, כי זה אומר שאתה לא יותר טוב ממנו, ואולי אפילו יותר רע ”

“זה לא הכעיס אותך שהוא נתן לך את הבוקס? או כשהם עשו את כל הפאולים?”

“הכעיס? הממ… אני מנחש שכן. לא יודע, לא חשבתי על זה”. הוא חשב קצת ואז המשיך ” תגיד לי דבר כזה, מה אתה מעדיף – לכעוס או להיות שמח?”. “נו, בטח להיות שמח”, עניתי.”יפה, אז אני אגלה לך סוד קטן. זה ההחלטה שלך אם לכעוס או להיות שמח ואם ככה, אין באמת סיבה שתחליט לכעוס, נכון?”.

“זה שטויות במיץ. אתה לא באמת יכול להחליט אם לכעוס או לא”

“אולי. אבל אתה יכול להחליט מה לעשות עם הכעס שלך- אם להשתמש בו כדי לשבור משהו או כדי לעשות את הדבר הכי טוב שיכולת אי פעם לעשות. במשחק היום, כל פעם שהיה פאול, לא חשבתי כמה הקבוצה השניה מרגיזים; חשבתי על כמה שהחברים שלי טובים ושוואלה, הצלחנו להבקיע גול גם לכאלה שמשחקים מלוכלך. יכולנו גם אנחנו לעשות פאולים אבל אני לא אוהב אנשים שעושים פאולים אז למה להיות משהו שאני לא אוהב. יכולנו גם להגיד להם שאנחנו לא משחקים עם הם עושים פאולים אבל אז היינו בטוח מאבדים את המגרש. אז שיחקנו כמו שאנחנו מאמינים שצריכים לשחק ואני מאד מאד מרוצה שלא עשינו אפילו פאול אחד”

“אבל הפסדת. אלצ’קו בכיתה שלי אמר שפעם אחת שהפסדת, אנשים ידרכו עליך לתמיד”. אלצ’קו תמיד היה הולך מכות. לפעמים הייתי בצד שלו אז זה לא היה מפריע לי אבל ידעתי שאם אני אצטרך ללכת איתו מכות, אין סיכוי שאני אנצח כי הוא אף פעם לא מפסיק.

“זה לא נכון שצריך לדרוך על אנשים אחרים כדי שלא ידרכו עליך. כל אחד מאמין בדברים שמותר לעשות ואסור לעשות ואז הוא מתחיל לתת לעצמו הנחות כי קצת קשה לו בחיים. אבל אז אתה בעצם שוכח שכמו אתה עושה הנחות, גם אחרים עושים הנחות, שבד”כ פוגעות בך. אז אם אתה רוצה שישחקו איתך הוגן, אתה חייב להיות הראשון שישחק הוגן…”. אחי המשיך לדבר אבל אני כבר נרדמתי.

בלילה חלמתי שבעצם אח שלי ניצח.

שתבטיחי לי  דבר -

שתהיי שם בשבילי;

שתחזיקי את ידי;

שנזדקן ביחד

ונוכל להיות מאושרים.

ואולי זה מה שבעצם

עושה את זה כואב -

שחשבתי שלא צריך לבקש

כי זה הכי ברור שיש

אני לא יודע מה האחרים חשבו. גם לא אכפת לי. אני יודע שאני אהבתי אותה ולי זה הספיק. הבעיה הייתה שלה זה לא הספיק. היא חיפשה משהו אחר. אני לא יודע מה היא רצתה אבל הרגשתי שדווקא את זה אין לי. וכאן חטאתי, ומכרתי את עצמי כדי להיות איתה.

המשפחה שלה עברה לגור בבסיס לפני חודשיים. ראיתי אותה פורקת את הארגזים שלה עם כל הבובות והספרים. ראיתי את אבא שלה מכניס את המחשב הביתה. ראיתי אותה מחייכת. וזה הספיק. החיוך הזה רדף אותי. הייתי רואה אותו כשחלמתי בלילה, כשהסתכלתי בשמש, כשהמפקד צעק עלי. הייתי מדמיין שהחיוך הזה בשבילי. וזה היה מציף אותי אותו בתחושה של אושר, כמו אי שמזדקר בתוך ים של בדידות.

אותה בדידות, זה מה ששולט בעמדת שמירה צ-13. ‘צ’ זה צפון. למה ה-13, אין לי מושג. אני מנחש שזה מספר החיילים המסכנים שהשתגעו שם או התאבדו מרוב שעמום. לא רק שזאת העמדה הכי מזוויעה בעולם כי לא עובר שם חרגול אלא שזה עמדה לחייל אחד שצריך לשרוד לבד 4 שעות. אני לא מבין איך המפקדים יכולים לטעון שהם לא ידעו מזה, אבל אני מוכן לשים כסף שאף חייל לא עבר שם משמרת בלי לשבור שמירה בלהוריד את האפוד, שלא לדבר על לנפץ אותה לרסיסים ופשוט ללכת לישון. ‘אף חייל’ זה אומר, בלי כמובן לספור את מלך הלוזרים, בכבודו ובעצמו שהחליט, והשד יודע למה, להיות הצדיק היחידי בסדום ולשמור כמו שצריך. מה שמצחיק, זה שלא משנה כמה אתה לא שובר שמירה וגם אתה מתאמץ להיות ערני שלא יקפוץ עליך איזה פדאיון מאחור, עדיין איכשהו ילדה מצליחה להגיע מטר מאחורה ולשאול בקול הכי תמים שבעולם: “מה אתה שר?”.

בחיי מזל שהנשק לא היה דרוך. קפצתי כל כך גבוה שלרגע הבהלתי גם אותה. אחרי שקצת נרגענו שאלתי “מה את עושה פה?”, והיא ענתה “אבא שלי קיבל תפקיד בבסיס לשנה אז עברנו לפה כדי שהוא לא יצטרך לנסוע מהמרכז כל יום”. “לא. מה את עושה כאן, בעמדה?”, והיא ענתה בקול של טיפש-עשרה “לא יודעת, שעמם לי אז טיילתי קצת. אני יכולה ללכת אם…” אבל אני מיהרתי לענות לפני שהיא תעלה לעצמה רעיונות לראש “לא. מצדי, סבבה, תשארי כמה שבא לך”. והיא נשארה איתי, ודיברנו, ודיברנו, ודיברנו. דיברנו בלי סוף. דיברנו על כל העולם ברגל אחת ובשתיים. דיברנו עד שנגמר האויר, ואז המשכנו עוד קצת. אף פעם לא דמיינתי ששלוש שעות יכולות לעבור כל כך מהר. ואז הגיע המחליף שלי, קובי. אני עוד לא החלטתי אם הוא יותר שמן או יותר מסריח אבל בטוח שהוא יותר מגעיל. ואז עלתה לראש השאלה – “רגע, היא הגיעה עד לעמדה הנידחת והמזו**ת בגללי או שכל אחד היה טוב לה”, אז בלי הרבה קונצים וחוכמות, שאלתי ישר ולעניין – “תלווי אותי חזרה לחדר אוכל?”. מלך הלוזרים או לא מלך הלוזרים. הרגשתי טוב עם עצמי. אפילו לא צביטה קטנה בלב שקובי נשאר עכשיו לבד בשעה שכבר הולכים לישון. אמרתי לו “תעשה חיים” ועמדתי לצאת כשהיא הסתובבה אליו ואמרה “בי, קובי”. הרגשתי כאילו חטפתי סטירה. מאיפה לעז**ל היא יודעת שלחזיר השמן, המסריח, המגעיל והשוביניסט שמנקה בין האצבעות של הרגליים עם המזלג ואחר כך מניח אותו על השולחן קוראים קובי? ואז הוא ענה. “בי, קרין”. עכשיו זה כבר היה אגרוף בבטן. אני לא ידעתי עד עכשיו איך קוראים לה. מאיפה קיביני** הוא יודע את השם שלה. יש לי תחושה שבדרך כבר הייתי פחות שנון ומצחיק מהשמירה עצמה. הראש שלי היה במקום אחר. היה לי כיף איתה. כיף שלא היה לי עם אף אחת אחרת. אולי כדאי לציין שמלך הלוזרים לא נישק בחורה מעולם, שלא לדבר על יותר מזה ופתאום באה מישהי ,נכון קצת צעירה, אבל חוקית, ומקשיבה וצוחקת ומתעניינת. לרגע שם הרגשתי שאני הולך לאבד את תואר המלך שלי. זה היה טוב. לפני שהגענו לרחבה המוארת שלפני חדר האוכל היא נעצרה ואמרה שהיא צריכה כבר ללכת הביתה. היא חיבקה אותי ורצה לפני שהספקתי להגיד משהו. מאוחר יותר באוהל, כששכבתי במיטה, הסתכלתי על מספר הפלאפון שלה, מרצד על מסך המכשיר שלי. היא שיחקה לה במכשיר כשדיברנו והכניסה את המספר בלי ששאלתי בכלל. רציתי להתקשר, אבל לא היה לי את האומץ. בסוף רק שלחתי הודעת טקסט “לילה טוב”. המשכתי לשכב לגב ולחשוב על השפתיים שלה כשהיא מדברת או מחייכת. כמה רציתי לנשק אותה. ואז קיבלתי הודעה ממנה *-: . חשבתי שזהו, אני יכול למות, עשיתי את שלי בחיים, אני מסודר, מפה זה רק חיים טובים.

החיים המשיכו להיות טובים ושמרתי ביחד איתה די הרבה אבל את המכה האמיתית קיבלתי שבוע אחרי זה, כששמרתי ביחד עם צחי האשכנתוז בש.ג. והגיע האוטו של אמא שלה. זה היה התור של צחי לפתוח את השער בזמן שאני רשמתי את המספר. כשהרמתי את העיניים ראיתי אותה בתוך האוטו, מסתכלת עלי, מחייכת. חייכתי חזרה. אחרי שהם נסעו וצחי סגר את השער, הוא פנה עלי “חמודה קרין, מה….”. החיוך נעלם לי מיד. הרגשתי נבוך ואיכשהו ידעתי שלא כדאי לדבר איתו על זה, “כן…”. “איך אני מקנא במי שישמור הלילה ב’צ’…” הוא אמר, כולו חיוך נוטף רוע. מקנא? בעמדת הגיהנום? בעמדה שאם הייתה עומדת על קצה צוק, כל מי שהיה שומר בא היה קופץ לפני סוף המשמרת? “מקנא? מה כבר יש לקנא?” שאלתי, מנסה לא להראות סימני חולשה מולו, כי הוא מת לתפוס תחת על מי שלא יודע דברים ברורים. בגלל זה אני לא סובל אותו. “מה, היא לא ביקרה בצ’?” הוא שאל ואני רק חשבתי על כמה שאני לא סובל אותו וכמה שאני יודע שאני לא רוצה לשמוע מה הוא הולך להגיד. לא אמרתי כלום. רק חשבתי על מה יכו-ל-להיות-שהוא מתכוון ואם זה בכלל אפשרי. מה, היא ילדה. חוקית-חוקית אבל עדיין ילדה. מי למען השם יתעסק איתה. בסוף הוא נשבר “קיצר, אם לא שמת לב, הצ’ זה עכשיו העמדה הכי מבוקשת בכל הגזרה בערך ואני מוכן לרדת לך כאן ועכשיו שאם זאת הייתה עמדה של שניים, היא הייתה ‘עושה’ את שניהם בבת אחת…”. בשלב הזה הוא התחיל לגנוח ולהניע את האגן בצורה מגונה ואני רק חשבתי איך עוד רגע אני דורך ותוקע לו כדור בביצים.

אחרי יומיים, שוב עליתי לשמור בצ’. כשהגעתי היא כבר הייתה שם. ישבה ועישנה סיגריה עם צחי. בדיוק התחיל להחשיך. כשהגעתי, צחי נבהל והסיגריה נפלה לו על המכנסיים. הוא התחיל לצעוק ולקלל וקרין נשפכה מצחוק. זה היה כיף לשמוע את הצחוק שלה. הוא הלך ואנחנו נשארנו שנינו לבד. הורדתי את האפוד והתיישבנו עם הגב לגוש הבטון המצחיק הזה שנקרא עמדת שמירה. דיברנו חצי שעה בערך ואז היא קמה ללכת. אני לא יודע למה. היה לנו כיף. לא רציתי שהיא תלך והשתדלתי להיות הכי מצחיק ושנון וג’נטלמן ולהיות אותו דבר שכל הנשים חולמות עליו אבל זה שעמם אותה, או לא עשה לה את זה. הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו היה זה שהיא מתעסקת עם אחרים. זה הפריע לי. זה הפריע לי מאד. אבל גם הפריע לי שהיא לא התעסקה איתי. נכון, מלך הלוזרים אבל מה, לא חייל? לא מספיק טוב לה? לא העזתי לדבר איתה על זה ויצא שרק שתקתי. היא עשתה תנועה עם הידיים שהיא רוצה חיבוק. קמתי, חיבקתי אותה והסתכלתי לה בעיניים, עמוק- עמוק בפנים וראיתי שהיא מחייכת. נישקתי לה על הלחי.וכשהתרחקתי ראיתי שהעיניים שלה עצומות, והיא עדיין מחייכת. חיוך עדין, רך וביישני.נישקתי אותה על השפתיים. מלך הלוזרים מנשק בחורה! אירוע היסטורי! אני בטוח שאיפשהו בעולם פרצו זיקוקים לכבוד המאורע. או לפחות פצצת תאורה קוטר 23 שגם ככה לא משתמשים בהן היום. אני לא יודע איך העזתי. מעולם לא היה לי את האומץ הזה. אני לא יודע איך זה התגלגל הלאה אבל גלגולים בהחלט היו שם. אני גם יודע שמה שקרה בשלב הזה, זה הדבר הכי חשוב בכל הסיפור אבל עם כל כמה שסקס זה דבר נהדר, כפי שהתגלה לי לראשונה באותו לילה, יש בו משהו אפל שהורג את כל שאר הדברים. לכל הטוב שהיה לנו ביחד כבר לא הייתה חשיבות. הכל מת ונשארה רק התאווה הזאת אליה ולקולות הנשימה החרישית שלה תוך כדי.

כל העסק התפוצץ אחרי חודש. פתאום מסתבר שהיא בכלל לא בת שש-עשרה אלא הרבה יותר צעירה. פתאום מסתבר שצחי לא הגזים כשהשווה אותה לאוטוסטרדה. פתאום מסתבר שזה הייתה מן קריאה נואשת לתשומת לב שאף אחד לא שמע או משהו כזה. ובקול הרעש הזה, של סירנות מצ”ח ושל תחקורים ועיתונאים שרודפים אחרי הילדה הסנסציונית שזי*ה בסיס שלם, מצאתי את עצמי עומד במקלחת קפואה חושב מה, ריבונו של עולם, עשיתי. איך הרשיתי לעצמי? רק בגלל שהיא נתנה? רק בגלל שהיא ביקשה? נכון, היא אמרה שהיא בת שש-עשרה, זה בכלל משנה? היא יכלה גם להיות חיילת, ואם היא הייתה עושה חיקוי של מזרן לפלוגה היו מעיפים אותה לכל הרוחות כי כנראה משהו דפוק איתה. אז יכול להיות שבאמת משהו לא בסדר איתה. אבל אני ניצלתי את זה. איזה מן בנאדם אני? איך יכולתי להתעלם מהעובדה שעומד מישהו, אדם עם רגשות, רצונות וכבוד עצמי, ולעשות לו דבר כזה. אולי נגררתי אחרי איזה נורמה או מוסכמה שהילדה הזאת היא שטח הפקר, אבל איך יכולתי למכור את העקרונות שלי, את האידיאלים שלי ל-”סקס רק עם מישהו שאתה אוהב באמת” רק בגלל שזה היה “זול וזמין”. אז נכון, אולי האידאלים שלי קצת מוגזמים אבל איך, איך למען השם, נתתי לילדה קטנה להביא אותי לזעקות של בכי בתוך זרם מים קפואים בשתיים בלילה. איך הרשיתי לה להפוך אותי למפלצת. איך אני יכול להסתכל במראה בלי לומר לעצמי “הי, חרא. אתה מכרת את עצמך בשביל לא להיות לבד. לא מגיע לך להיות עם מישהו”.

דורך ויורה.

כשעליתי לכיתה א’ קיבלתי במתנה קנרית בכלוב עם רצפה ירוקה ונדנדה עם פעמון. נורא אהבתי אותה. הייתי חוזר מביצפר בריצה, משאיר את התיק במסדרון אפילו שזה הרגיז את אבא ויושב ומסתכל עליה עד שאימא קראה לי לאכול והכריחה אותי לעשות שיעורי בית. אחרי זה הייתי עושה כל מני דברים, כמו ללכת לחברים או לראות טלוויזיה או לריב עם גיל, שהוא אח שלי, על תור של מי עכשיו במחשב ואחרי ארוחת הערב הייתי חוזר להסתכל עליה עד שלאבא שלי היה נמאס שאני לא שומע כשהוא אומר לי ללכת לישון ופשוט הרים אותי, שם אותי במיטה וכיבה את האור. הייתי מאושר. חשבתי כשאני אהיה גדול אני אהיה פיראט כזה שהולך עם תוכי על הכתף רק שבמקום תוכי יהיה לי על הכתף את הקנרית שלי.

אמא שלי החליטה שצריך לקרוא לה “תות” כי היא מתוקה כזאת. בהתחלה אהבתי שכולם קראו לה “הקנרית של עודד” כי ככה כולם ידעו שהיא שלי ושיש לי קנרית אבל אחר כך גם התרגלתי ל”תות”. פעם כשהייתי לבד בבית, פתחתי את הדלת של הכלוב כדי לשים לה גרגרים כאלה שהיא אוכלת ופתאום היה טלפון ורצתי לענות וכשחזרתי ראיתי שהיא יצאה מהכלוב כי השארתי את הדלת פתוחה. ידעתי שאימא תכעס שאני לא אחראי ואבא יגיד “אמרתי לך” או משהו מעצבן אחר. אבל הכי לא רציתי שגיל יצחק עלי. החלון שלי היה סגור כי אימא תמיד סוגרת את כל החלונות כשאין אף אחד בבית ולי אסור לפתוח כשאני לבד כי אחר כך אני שוכח לסגור כשאני יוצא. בהתחלה נורא פחדתי אבל אז ראיתי אותה נחה על המדף הגבוה של הספרים אז טיפסתי על השולחן ולקחתי אותה ביד, היא לא ניסתה לברוח, ושמתי אותה חזרה בכלוב. אחרי זה, לפעמים כשהייתי לבד בבית, הייתי סוגר את הדלת של החדר שלי, אפילו שאימא אמרה שאני צריך להשאיר אותה פתוחה כדי לדעת מה קורה בבית, והייתי נותן לתות לעוף קצת בחדר שלי, כי חשבתי שבעצם זה גם החדר שלה ומותר לה, ואחרי זה הייתי מחזיר אותה וסוגר את הדלת של הכלוב. אחרי די הרבה זמן שהיא הייתה אצלי, חזרתי יום אחד הביתה והיא לא הייתה בכלוב. אני בטוח באלף אחוזים שהדלת של הכלוב הייתה סגורה. סגרתי את הדלת וחיפשתי בכל החדר אם היא מתחבאת איפשהו אבל לא מצאתי אותה. ממש נבהלתי והתחלתי לבכות. כשאבא הגיע הביתה הוא אמר לי שכנראה שלא שמרתי עליה מספיק טוב והיא הלכה למקום אחר.אבל אמרתי לו שזה לא נכון, אני שמרתי עליה הכי טוב שיש ושהיינו מאושרים ביחד ושלדעתי מישהו גנב לי אותה. אז הוא צעק עלי לא להתחצף אליו ולמה בכלל שמישהו יגנוב אותה אם אפשר להשיג קנרית כזאת בכל מקום כמעט ואני אמרתי שתות שלי הייתה מיוחדת כי אילפתי אותה. אבל לא גיליתי לו שהייתי מוציא אותה מהכלוב כי ידעתי שאז הוא יגיד שבטח לא סגרתי את הדלת.הוא אמר לי להפסיק לבלבל לו בשכל ואני ברחתי לחדר ובכיתי ואחרי זה לא דיברתי איתו שבוע. ואז כולם היו נחמדים אלי, אפילו גיל, ואחר כך זה עבר לי.

לא הייתה לי שום חיה משלי מאז, כי אבא אמר שאני לא בשל לגדל חיות והאמת שאני לא ממש רציתי עוד פעם חיה שתברח לי ככה. בתחילת השנה, חזרתי ברגל מביצפר ועצרתי במגרש המשחקים לראות אם משחקים שם בכדור. אבא אמר שבגלל שאני בכיתה ו’ אז מותר לי לא לחזור ישר מביצפר הביתה עם האוטובוס ואני יכול, נגיד, ללכת לחברים או למגרש משחקים. אבל לא היה שם אף אחד, לא יודע למה, אבל בדרך מהמגרש הביתה, רצה אלי כלבה. בהתחלה נורא פחדתי שהיא תינשך אותי אבל היא לא נבחה או עשתה כזה “גרררר” עם שיניים אלא רק נעמדה מולי. אז גם אני עמדתי כי חשבתי שאם אני אנסה לברוח היא תקפוץ עלי. כמעט עשיתי פיפי במכנסיים ופחדתי שכולם יצחקו עלי. היא באה ורחרחה אותי ואז לקקה את לי את היד, אז ליטפתי אותה קצת על הראש והיא נשכבה ככה על הגב שאני אלטף לה את הבטן. הורדתי את התיק מהגב והתיישבתי על הברכיים לידה וליטפתי אותה בבטן ואני חושב שהיא ממש נהנתה. חשבתי שאולי היא תרצה לבוא איתי הביתה אבל בטח יש לה מישהו שהיא שייכת לו. בסוף היא פשוט קמה ורצה משם. היא הייתה די רזה כזאת אז סיפרתי לאימא שיש כלבה במגרש שאני רוצה להאכיל וביקשתי שהיא תקנה עם הדמי-כיס שקית של אוכל לכלבים שאני אוכל להביא לה קצת כל יום וככה כל יום הייתי פוגש אותה אחרי ביצפר והייתי מאכיל אותה ומסרק אותה ומלטף אותה ומשחק איתה ובערב חוזר הביתה לעשות שיעורים ודברים. ערב אחד לקחתי כדור טניס מהחדר של גיל, אפילו שאסור לי לגעת בדברים שלו ושמתי בתיק, כי קיוויתי שאני אוכל לשחק איתה במסירות מחר. אבל יום אחרי זה היא בכלל לא הייתה בפארק, אפילו שעשיתי סיבוב וחיפשתי בכל מקום. יומיים אחרי זה, כשנסעתי באוטובוס הביתה ראיתי שהיא שוכבת בשמש ליד המגרש משחקים, אז כשחזרתי הביתה השארתי את התיק ורצתי חזרה למגרש. רק כשהגעתי נזכרתי ששכחתי את הכדור בתיק בבית אבל שאלתי אותה אם היא תרצה לשחק איתי במסירות כשאני אביא כדור והיא נבחה נביחה אחת, כאילו היא ממש מבינה אותי. לא יכולתי להביא את הכדור מחוץ לתיק כי אז גיל היה רואה שלקחתי לו כדור אז באותו יום שיחקנו תופסת וסתם היה לנו כיף. ביום שבאתי עם הכדור והיא הייתה סוף-סוף, היא לא ממש רצתה לשחק. לא יודע מה הקטע שלה. בהתחלה, כשהוצאתי אותו מהתיק היא נורא התלהבה וקיפצה כזה מסביבי ורצתה לקחת לי אותו אבל במקום סתם לתת לה אותו, זרקתי אותו הכי רחוק שיכולתי, והיא רצה אחריו, אבל במקום להחזיר לי אותו, כמו שהיא הייתה אמורה לעשות, היא פשוט רחרחה אותו קצת ואז התיישבה לידו. הייתי צריך לבוא עד אליה והסברתי לה את החוקים של המשחק, שאני זורק את הכדור והיא אמורה להחזיר לי אותו. אפילו החזקתי את הכדור קרוב לאף שלה כי גיל הסביר לי פעם שככה מלמדים כלבים אבל אז שזרקתי אותו היא אפילו לא קמה לרוץ אחריו. זה ממש עצבן אותי. עצבן אותי שהיא חייכה ככה עם הלשון בחוץ כאילו היא סתם עושה את זה כדי לעצבן אותי. אז הלכתי והחזרתי את הכדור בעצמי וכשהגעתי אליה היא נבחה נביחה אחת, כאילו היא אומרת “החזרת את הכדור, ילד טוב!” ואני אמרתי לה “לא! זה מה שאת אמורה לעשות. אם את אי פעם רוצה להיות כלבה של מישהו ולא סתם כלבה את אמורה להביא לו את מה שהוא מבקש. עכשיו כשזרקתי את הכדור שוב היא בהתחלה הרימה את האוזניים כאילו היא שמה לב למשהו ואני אמרתי לה “נו… רוצי!” והיא באמת קמה ורצה לכדור אבל במקום להחזיר לי אותו, היא לקחה אותו והתחילה לרוץ לכיוון השיחים. זה הפחיד אותי נורא כי חשבתי פתאום שבכלל יש לה מישהו אחר ועכשיו היא תביא לו את הכדור וזה בכלל לא כדור שלי, אלא של גיל. אז רצתי אחריה ובסוף מצאתי את הכדור אבל היא לא הייתה. יותר לא הבאתי את הכדור.

כעסתי עליה כמה ימים אבל אחר כך זה עבר לי וחזרנו להיות ביחד. פעם אחת שיחקנו ביחד והיה ממש כיף ולא שמתי לב שהתחיל להחשיך וכשפתאום ראיתי שחושך שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתי הביתה והיא נבחה נביחה אחת, כמו שהיא עושה כשהיא מסכימה איתי. אימא שלי לא נבהלה יותר מדי כי היא ידעה שאני משחק עם כלבה במגרש אבל היא הופתעה שהבאתי אותה הביתה אבל היא לא אמרה יותר מדי ורק שמה לה צלחת על הרצפה עם קצת אוכל. אבא, לעומת זאת, בדק אותה מכל הכיוונים ואני לא יודע כמה היא אהבה את זה, כי זה לא נראה לי נחמד לעשות ככה לכלבה שרק הכרת אבל היא כשכשה בזנב אז אני מנחש שזה לא היה כזה נורא. בסוף הוא אמר שאמנם יש לה קולר אבל אין שוב תגים של שייכות ויש לה צלקת בבטן, מה שאומר שכנראה שהיא מעוקרת ולכן רוב הסיכויים שלפחות פעם, אם לא גם עכשיו, היא שייכת למישהו. בלילה היא ישנה בחדר, על השטיח שליד המיטה שלי ואני הייתי הכי מאושר שבעולם, שיש לי כלבה שלי. החלטתי לקרוא לה סיגול, כמו האיש הרזה הזה בסרט המפחיד עם היצורים והטבעת. בבוקר אני הלכתי ברגל לביצפר והיא הלכה למגרש אבל כשחזרתי אחר כך היא לא הייתה שם וחשבתי שבטח בגלל שהיא הייתה איתי בלילה, המישהו שלו היא שייכת כעס עליה ולא נתן לה לצאת. אחרי כמה ימים, שוב נפגשנו והסתכלתי עליה עמוק-עמוק בעיניים ודיברתי לאט כדי שהיא תבין והסברתי לה שאני לא יכול להיות איתה כי יש לה מישהו אחר וזה לא בסדר לשחק בכלבים של מישהו אחר בלי רשות מהם אבל נבחה פעמיים, וליקקה לי את היד ואחרי זה התחילה לקפוץ כדי שאני אשחק איתה. ואני חשבתי שאני סתם דביל שממציא דברים כדי לפחד מהם, כמו שגיל כל הזמן אומר עלי. אני חושב שזה היה הלילה הכי מאושר בכל החיים שלי אבל אחרי זה היא כבר לא הסכימה להיכנס אלי הביתה ותמיד שהיינו מתקרבים לשם, היא הייתה בורחת לי.

היינו ביחד לאורך כל השנה, לפעמים יותר ולפעמים פחות. לפעמים היינו משחקים ובאמצע המשחק היא הייתה שומעת משהו ופשוט בורחת ואימא הסבירה לי שככה זה עם כלבים ושיכול להיות שיש לה בעלים שקוראים לה אבל אני לא הסכמתי להאמין לה כי אחרת איך זה שהיא כל הזמן משחקת איתי ואיך זה שלא ראיתי אותה משחקת אף פעם עם אף אחד אחר? אבל באיזשהו מקום זה הציק לי. לא אהבתי את זה שאומרים לי שאני טועה ולא אהבתי לחשוב שיום אחד סיגול פשוט תחזור למי שהיא שייכת לו וכל הקשר שלנו פשוט ייעלם כאילו מעולם לא היינו ביחד. אז כשחסכתי מספיק כסף קניתי רצועה לכלב. כזאת מהסוג שמתארך ואפשר לעצור אותה עם כפתור בכל אורך שרוצים שהיא תפסיק להתארך. כל יום הייתי הולך איתה מסביב למגרש משחקים כדי לראות אם היא תרוץ למישהו או שמישהו יגיד משהו על זה שאני הולך איתה קשורה ברצועה. גם כי רציתי שכולם ידעו שהיא הכלבה שלי ושאף אחד לא יחשוב שהיא סתם כלבה-של-פארק שמשחקת עם כל אחד. פעם אחת, כשהלכתי איתה עם רצועה קצרה-קצרה, היא כל הזמן ניסתה להתפתל ולברוח ולהשתחרר עד שבסוף התיישבתי על הספסל ושחררתי אותה מהרצועה. כבר כעסתי עליה ואמרתי לה “נו… אם את כל כך רוצה ללכת, אז תלכי, מה את רוצה ממני בכלל?” אבל היא המשיכה לשבת לידי, מוציאה לי לשון. אחרי כמה זמן באה איזה אישה ואמרה “אה, אני רואה שמצאת את קרניבר”. בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת ואז היא פנתה לסיגול ואמרה לה “מה…מצאת ילד חדש לשחק איתו?” והיא התכופפה אליה וגירדה לה מאחורי האוזן והמשיכה “ומה עם אבנר? את חושבת שהוא ישמח, שאת משחקת ככה עם ילדים אחרים? את הרי הכלבה שלו” ואחרי זה האישה קמה והלכה וסיגול הלכה איתה, בלי להסתכל אחורה בכלל. אני לא ידעתי מה להגיד או אפילו איך לקרוא לה כדי לגרום לה לחזור אלי. מה, סיגול כלבה של ילד אחר? אבל היא לא כלבה של אף אחד! ואם כבר, אז היא הכלבה שלי, כי אני מביא לה אוכל כל יום ודואג לה ושומר עליה, אפילו שהיא לא ישנה אצלי, כי היא לא רוצה ואני לא אכריח אותה בכוח. איך בכלל יכול להיות שהיא כלבה של ילד אחר?

אז אני לא באמת יודע אם היא הייתה של ילד אחר כמו שתמיד פחדתי וכמו שהאישה הזאת אמרה או שהיא באמת רצתה להיות איתי כמו שהיא גרמה לי להאמין וכמו שרציתי להאמין אבל זה לא באמת משנה כי אחרי זה כבר לא ראיתי אותה יותר והפסקתי ללכת למגרש המשחקים הזה.

פעם פגשתי בילד על שפת האגם. הוא לא אמר דבר, רק הסתכל בי בעיניו הגדולות והרטובות. אהבתי אותו מהרגע הראשון, בלי לדעת מי הוא ומנין בא. היה בו משהו שקצת הזכיר אותי אבל גם משהו שקצר הזכיר את מה שיכולתי להיות. נופפתי לשלום, והוא נופף בחזרה. חייכתי וגם הוא חייך. התביישתי לשאול אותו לשמו, וכנראה שהוא התבייש בחזרה. ישבתי לידו והסתכלנו על הברבורים שבצדו השני של האגם, מרעישים את חרדת הבוקר הקר. לאחר כשעה נאלצתי ללכת לענייני היום והילד נשאר על שפת האגם.

כשהרגשתי רע, תמיד יכולתי לבוא ולשבת לידו. הצרות היו ממתינות בצד כשהייתי איתו ואף אחד לא התקרב אלינו. הוא אף פעם לא שאל מה קרה. רק הסתכל במבט עצוב וחיוך קטן מנחם, וכשהייתי מחייך אליו בחזרה, החיוך שלו היה גדל וגם החיוך שלי.

בפעם האחרונה שבאתי לאגם, הילד כבר לא היה שם. עמדתי שם לבד, בוהה בהשתקפות שלי במים, נישאת על פני האדוות, בוהה בי בחזרה באותו מבט עייף ומיואש. תהיתי עם אראה את אותו ילד שוב. תהיתי מה ייצא ממנו, אם יזכור אותי ויחייך כשנפגש.

בשירותים קטנים עם אור צהוב וריח קל של משתנה ציבורית אני יושב על דופן האמבטיה ולקול המים הזורמים אני חושב על כך שהייתי צריך לסרב לה מלכתחילה.

כל היום הסתכלתי עליה, בשמלתה הצהובה ובשערה המתפזר על כתפיה; הצחוק המתגלגל שלה נישא על גבי הריח הנעים שנדף משערה וגרם לי לחייך במבוכה. העיניים שלה נראו כה עמוקות ובו בזמן חדרו כמעט עד לעמקי לבי וקראו כמעט את כל מחשבותי. יש דבר-מה בעליצות הזאת ובמנגינה שהיא פיזמה לעצמה שעה שהיא הניעה את ידיה מעל השולחן בתנועות שבהקשר אחר אולי אף הייתי מכנה ריקוד, שגרם לי להרגיש מת. אולי זה החיוך שאנשים אחרים החזירו לה או ה’שלום’ וה’להתראות’ הלבבי שהיא בירכה כל אדם שעבר בדלת. ‘היא קורנת אושר’, חשבתי לעצמי בעת שבהיתי בה בריקנות. היא קרנה- ולאו דווקא בגלל שהייתה מאושרת, אלא בגלל שהיא פשוט קרנה. סתם כך; אושר כזה שטבוע באופייה ומדביק את האנשים בחיוך קטן שמחזיק לפחות עד שהם יצאו מהדלת. אולי אני מחוסן. אולי אני מקרה סופני.

בסוף יום העבודה, אחרי שנעלנו את הדלת מאחורינו והלכנו לכיוון המכונית, עוד נעצרנו לדבר מחוץ לאוטו, כמו תמיד. אולי הטעות שלי התרחשה עוד לפני כן כשהסכמתי ליל אמש להסיע הביתה מהעבודה. דיברנו על היום ומה מתוכנן למחר. “היה טוב”, היא אמרה, “אפילו יותר טוב ממה שתכננתי”. “כן, היה בסדר גמור” הסכמתי איתה. דיברנו עוד כמחצית השעה, עומדים בקור מחוץ לבניין בסמוך למכונית עם שיניים נוקשות עד שלבסוף היא אמרה שכדאי שנסע, או לפחות נכנס למכונית המחוממת.

משהתנעתי את המכונית, הדיסק של ‘הקוסם מארץ עוץ’ התחיל להתנגן. “זה מה שאתה שומע?” היא שאלה מופתעת. “כן, למה לא? זה נחמד” אמרתי מתוך צורך להצדיק את עצמי ומיהרתי להעביר לתחנת רדיו מקומית. “סתם, לא חשבתי שמתאים לך משהו כזה, חשבתי שתקשיב למשהו… אני לא יודעת… קודר יותר?” היא אמרה תוך רכיסת חגורת הביטחון. הנעתי את האוטו. “בהתאם למצב-הרוח”, עניתי. “לא יודעת… זה פשוט שאף לא ראיתי אותך צוחק, אז חשבתי…”. “אני צוחק, מובן שאני צוחק. אפילו יש לי קמטי צחוק מסביב לעיניים. אולי אני לא צוחק בעבודה… זאת לא האווירה הכי מתאימה אבל בטח שאני צוחק”. הסתכלתי על תנועת המכוניות לתוכה הייתי צריך להשתלב אבל בזוית עיני ראיתי שהיא בוחנת אותי במבט חדש. בדרך דיברנו על סרטי קולנוע. התחיל לרדת גשם. ברמזור הכניסה לרחוב בו היא גרה היא שאלה לפתע אם מתחשק לי ללכת לבית קפה. המגבים ניסו לנצח את הקרב על השמשה ללא הצלחה. הסכמתי.

ישבתי בבית קפה קטן וטחוב, מסתכל מעבר לכתף שלה, מבעד לחלון הראווה על הגשם שירד בחוץ. היא הזמינה בקבוק בירה כלשהו, לא זוכר אפילו איזה. אני הזמנתי כוס שוקו. “שוקו?”, היא שאלה, שוב מופתעת. “אני לא אוהב את הטעם של קפה”, אמרתי ללא שמץ של תחושת הצטדקות. היא הוציאה חפיסת סיגריות והציתה אחת. תחבתי את כפות ידי מתחת לרגלי בתחושת חוסר נוחות. תהיתי האם העובדה שהיא מעשנת הופך אותה לאדם פחות טוב. האם העובדה שהיא מעשנת גורמת לי לראות אותה באור שונה. “אני מנחשת שאתה לא מעשן”, היא אמרה, נותנת לסיגריה להתנדנד בפיה תוך כדי דיבור, מכניסה את המצית לתוך קופסת הסיגריות. “לא בריא”, אמרתי והכרחתי את עצמי להוציא הידיים חזרה. “לפחות היית מזמין איזה כוס בירה”, היא הוציאה את הסיגריה ונשפה את שארית העשן לכיוון הנגדי. המלצרית הביאה את השוקו והבירה. “אה, כן. ואני גם לא שותה אלכוהול”, אמרתי כמתוך תקליט שרוט. “אתה לא יודע מה אתה מפסיד”, היא אמרה ואחרי רגע שאלה “ניסית פעם?”. לא. למה לא? כי אני פוחד. ממה? “מחוסר שליטה”, התחלתי להרגיש שלא בנוח ללא היכולת לקום וללכת או היכולת להגיד ‘לא’. היא עיוותה את הפרצוף בחוסר הבנה, “מה רע כל כך לאבד שליטה מדי פעם?”. “בראש שלי רצות הרבה מאד מחשבות”, פתחתי. החזקתי את כוס השוקו בשתי הידיים ונתתי להן להתחמם. “פה ושם יש גם מחשבות שמאד מפחידות אותי. אם הייתי עושה כל מה שאני רוצה, ככל הנראה הייתי בן-אדם מאד לא נחמד”, קירבתי את השוקו לשפתיי אבל הוא היה חם מדי. פחדתי שהיא תמשיך לחקור בכיוון הזה אבל היא שינתה נושא. “מה אתה עושה כדי ליהנות?”, היא מזגה לעצמה את הבירה לכוס. קירבתי את קופסת-שקיות הסוכר והתחלתי לסדר אותן לפי הצבע “אני רואה סרטים, או פותר חידות הגיון”. היא הסתכלה מסביבי והעניקה לי תחושה אדירה של חוסר שביעות רצון, “מועדונים לא מדברים אליך בכלל?”. “אני לא אוהב לרקוד את המוזיקה שיש שם ואני לא מתחבר לאנשים שם. שאלה הבאה” אמרתי בהתרסה, אבל היא לא הבחינה בכך, או בחרה להתעלם. מה, אתה אף פעם לא יוצא לבלות? הנה, יצאנו עכשיו, לא? לא…כן… היא שפשפה את העין עם היד שהחזיקה את שארית הסיגריה. “אין לך חברים שאתה יוצא איתם לבלות?”, היא כיבתה את הסיגריה במאפרה. תהיתי כמה זמן ייקח עד שתדליק את הבאה. ניסיתי לחשוב על החברים שלי ולמה בעצם אף פעם לא יצאנו לבלות. לבסוף עניתי- “לא כאלה חברים. עם החברים אני מדבר על הלימודים או מעביר בדיחות בדואר או דברים כאלה”. היא אמרה משהו אבל אני הקשבתי לגשם ששטף את העולם בחוץ. חשבתי על זה שאני צריך לקום מחר מוקדם. תהיתי אם סגרתי את התריסים. “…חברה?” התעוררתי חזרה לתוך בית הקפה הקטן עם אותה בחורה מהעבודה שהוציאה סיגריה שנייה מהחפיסה. “…בכלל; מישהו שאתה יכול לספר לו הכול”. לא, לא היה עד עכשיו ונראה מוזר להתחיל עכשיו. היא התיישרה בכיסאה בפתאומיות “אז בוא נראה”. היא החלה מונה באצבעותיה “קפה… סיגריות… אלכוהול… ריקודים… סמים? חס ושלום (היא ענתה לבד)… חברים- גם זה בחסד… תכף עוד תגיד לי שאתה צמחוני”. הרשימה צלצלה באוזניי, כפטיש הדופק מסמר בלוח פח, “כן… אבל לא מסיבה עקרונית, סתם כי בשר של חיות לא מושך אותי”. “אלוהים ישמור, בשביל מה אתה חי?”, היא גלגלה את עיניה לאחור ולגמה מכוס הבירה. “את יודעת ששכחת משהו חשוב”. היא ידעה מיד מה זה. “סקס? לפחות סקס?” היא הסתכלה עלי עם שתי עיניה החומות והגדולות. נענעתי את ראשי לשלילה. “מה? אל תגיד שגם את זה לא אהבת?”. “לא יודע, לא ניסיתי. לא היה הרגע המתאים”. היא איפרה את הסיגריה- “אני חושב שסבא שלי חי יותר ממך”. חייכתי כי ידעתי שסבא שלה נפטר לפני כמה שנים. אחרי הלגימה האחרונה מהשוקו עניתי לה- “אני לא מרגיש רע עם החיים שלי. אני עובד ולומד ואני מאד גאה במי שאני”. אני מנחש שהיא חשבה שפגעה בי כי מיד ענתה “שמע, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ומי אני שאשפוט אותך? אם אתה מרוצה זה מה שחשוב…” התקליט הזה המשיך עוד כמה דקות. הסתכלתי על הכוס החצי מלאה ותהיתי כמה זמן ייקח לה לסיים אותה ואם כשנצא עדיין ירד גשם. “אני חושבת שהכי חשוב בחיים זה להתנסות. אם ניסית משהו והוא לא מצא חן בעיניך- זה מקובל עלי. אבל למה שלא תנסה? לגימה אחת לא תהרוג אותך”.

בשירותים קטנים עם אור צהוב וריח קל של משתנה ציבורית אני עומד בסמוך לכיור ושוטף את הדם מהידיים.

היא מעירה אותי באמצע הלילה, מנערת אותי ואומרת לי שאני לעולם לא אבין את גודל הטעות שעשיתי ושלעולם לא אוכל לסלוח לעצמי. אני לא יודע כמה זמן לא ראיתי אותה. אני רואה אותה כל יום, כשאני עוצם את עיני. מחייכת לי חיוך קטן, מושכת את כתפיה בתנועה של ‘לא יודעת’ והולכת. לא- לא הולכת, מתרחקת. היא עומדת במקום וזה אני שמתרחק ממנה.
לבסוף אני מתיישב על המיטה, ומסתכל על שעון היד שמונח על השידה שבסמוך למיטה. אחת ושלושים. אני מסנן קללה ונופל חזרה לתוך הכרית אבל אז אני שומע את הצחוק שלה מהדהד. אני פוקח את עיניי ובוהה בתקרת החדר. תקתוק השעון חודר לנשמתי ומסחרר את מחשבותיי. אני מנסה להיזכר בצחוקה, מתאמץ לחשוב אם חשבתי שהוא כה נפלא כשהיא עמדה מולי וצחקה. איך יכולתי להחמיץ את זה?

ואז הקיפאון מחלחל לשמיכה. באחת אני מרגיש כי ההסקה שוב התקלקלה ושמיכת הפוך לא מסוגלת למנוע מהקור לחדור לעצמותיי. אני שוב מתיישב על המיטה ומשפשף את עיניי. אני מסתכל על השעון ומקווה שהלילה הנוראי ייגמר בקרוב. אחת שלושים ושתיים. אנחת תסכול נפלטת מבין שפתיי. אני לוקח את המעיל העבה שהיה מונח על הכיסא שלצד המיטה ומתעטף בו.
רע לי. אני לא יכול לישון וקר לי. אני תוהה אם עשיתי רע למישהו כדי לקבל את העונש הזה, אם הייתי צריך לצום ביום כיפור האחרון או אולי לתרום קצת יותר לקורבנות הצונאמי או כל דבר אחר, רק כדי שאוכל לקבל שעה של שינה שקטה.

אני מפשפש עם רגלי על הרצפה עד שאני מוצא נעל-בית אחת, ואחרי זה את השנייה. נועל אותן. הפוך. ולבסוף קם מהמיטה והולך למטבח. אני לוחץ ‘התחל’ בלוח המקשים של המיקרוגל וכוס החלב שבתוכו מתחילה להסתובב. אני נשען על השולחן ובוהה במכשיר המהמהם שקוצב את השניות עד שכוס החלב שלי תהיה חמה. אני מרגיש כיצד הגורל צוחק עלי. אני מרגיש שאני היחידי בעולם כולו שכל ערב שם כוס חלב במיקרוגל ומכוון את השעון כדי שכשאקום באמצע הלילה, כל שאצטרך לעשות זה רק ללחוץ על ה – ‘התחל’. אני מנסה לחשוב כמה לילות כבר ביצעתי את הטקס המוזר הזה.
דינג.

אני מוציא את כוס החלב מהמכשיר ומחזיק אותה בשתי הידיים, מחמם אותן. מתיישב לשולחן, עדיין מכורבל בתוך המעיל הגדול ושותה בלגימות קטנות. ואז אני רואה אותה.
היא מחבקת אותי ומחייכת בחיוך כזה גדול ונפלא שבא לי לנשק אותה. אני מניח את כוס החלב על השולחן והולך למקרר ומוריד משם את התמונה שלנו יחד, חבוקים. התמונה היחידה שלה שיש לי. אני לא יודע למה. אולי לא חשבתי שהיא כזאת מיוחדת ולא טרחתי להשיג תמונה נוספת. את זאת היא נתנה לי במתנה בפעם האחרונה שהתראינו, השד יודע מתי. זאת תמונה מטיול, אני אפילו לא זוכר לאן. שנינו מחובקים ומחייכים למצלמה. אבל לה יש חיוך יפה ולי יש חיוך שאומר ‘מכריחים אותי לעשות משהו שאני לא רוצה’. כשאני חושב על זה, הצטלמנו די הרבה ביחד. היא גם צילמה אותי די הרבה. אף פעם לא חשבתי על זה. אני חוזר לשבת לצד הכוס שמחכה לי בשקט על השולחן, מתקררת אט-אט באוויר הקר של הלילה.

כשהיא הייתה איתי, לא חשבתי עליה באופן הזה. לא דמיינתי שאני אתגעגע אליה. לא יודע; היא הייתה סתם אחת, בדיוק חשבתי על מישהי אחרת, היא לא עשתה שום דבר שימשוך תשומת לב. לא, רגע. זה לא נכון. היא צילמה אותי הרבה והלכה איתי לכל מקום ובכל זאת, היא נעלמה איפשהו ברקע. אולי בגלל שהעמידה אותי במרכז. זה פתאום פוגע בי. כוס החלב נשמטת לי מהיד כשההארה מחלחלת לתודעתי. החלב נשפך על השולחן, ומרטיב את התמונה. אני רוצה להרים אותה לפני שיהיה מאוחר אבל אני מגיב לאט והתמונה כבר רטובה ומקומטת ופתאום כשאני מסתכל לתוך העיניים שלה שמעולם לא ראיתי קודם, אני מבין שהיא אהבה אותי. שהיא רצתה להיות איתי ועשתה הכול כדי שאני אבין חוץ מלהגיד זאת מפורשות. אבל אני הייתי אטום ובכלל לא ראיתי שהיא קיימת.
אני קם כדי לנקות את הלכלוך. אני מנסה לדמיין אותי עושה זאת בקור רוח וביעילות, כמו מכונה אבל אני יודע שאני זז לאט ולוקח לי עידנים למצוא את הסמרטוט ולנגב תחילה את התמונה, ואחרי כן את השולחן ולבסוף את השלולית שהחלה להיווצר על הרצפה. בזמן שאני שוטף את הסמרטוט אני נזכר כמה טוב היה לנו ביחד וחושב על כמה שבעצם היינו יכולים להתאים אחד לשני. כשאני מסיים עם הסמרטוט, אני כבר מגיע לכלל החלטה; אני הולך לארון ומוציא ערימת דפים ישנה ומתחיל לחפש את דף הכתובות. לבסוף אני מוצא את הפרטים שלה.

אני לוקח את מכשיר הטלפון ביד ומתחיל לחייג כשבאמצע אני מניח בחזרה את השפופרת. אני לא יודע מה להגיד לה; איך להגיד לה שאני אוהב אותה ושאני מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את זה; איך להגיד שאני לא ישן בלילות ואני חושב עליה כל הזמן ואני אפילו לא ידעתי למה ורק כשראיתי את התמונה שלה הבנתי שיש חור אדיר בחיים שלי שנוצר ביום שהיא עזבה ואולי לקח לי הרבה זמן להבין את זה אבל אני צריך אותה כדי שיהיו לי חיים שלמים ושאני אוכל לישון בלילה ושאני אוכל לאהוב אותה כמו שהיא אהבה אותי. לא, בטלפון אי אפשר להגיד את הדברים האלה. בטלפון אי אפשר להסתכל לה בעיניים ולהגיד “אני אוהב אותך. בלעדייך העולם הזה ריק ולחיים שלי אני משמעות כשאני לא איתך. אני מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן”. אני מחליט שאני חייב לראות אותה. עוד הלילה.

אני מפשפש בקערת המפתחות עד שלבסוף אני נזכר שהמפתחות של האוטו בכיס של המעיל. לוקח לי בדיוק עשר דקות להגיע לדירה ובזמן הזה אני מריץ כל תסריט אפשרי למה שאני אגיד לה ולמה היא תענה. לבסוף אני דופק בדלת. אחרי כמה זמן אני שומע את הקריאה מבפנים
- מי זה?
אני אומר שזה אני ואני שומע כיצד המנעולים נפתחים אחד אחרי השני. היא פותחת את הדלת לבושה בפיג’מה דקה ושיער פרוע שמעיד על קימה חפוזה.
- מה אתה עושה פה? קרה משהו?
- תקשיבי רגע, יש לי משהו חשוב להגיד לך…
- מה?
- אני חשבתי על זה ו… את יודעת שאני לא רואה כל כך טוב…
- לא חשבתי שאתה הולך עם משקפיים בשביל רק הפוזה.
- אני לא רואה כל כך טוב ולפעמים אני פשוט מפספס את מה שמולי.
היא מסתכלת עלי לרגע, הלב שלי מתפתל נוכח המבט הנוקב ולבסוף מסננת ‘אידיוט’ וטורקת לי את הדלת בפרצוף.